כאשר משה רבנו מספר ליתרו על כל הניסים שעשה ה' לישראל ולמצרים, כותבת התורה: "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל". מילה אחת קטנה — "ויחד" — פותחת שלושה פנים שונים לגמרי בהבנת תגובתו של יתרו, וכולם מלמדים אותנו יסוד עמוק בעבודת ההודיה.
מביא רש"י שני פירושים למילה "וַיִּחַדְּ": לפי פשוטו — שמח יתרו. אך אם הכוונה לשמחה, מדוע לא נכתב "וַיִּשְׂמַח"? מביא רש"י פירוש נוסף מחז"ל: "ויחד" לשון שנעשה בשרו חידודים חידודים — יתרו היה מיצר וכואב על טביעת המצרים. הדבר טבעי לגמרי: יתרו גר במצרים שנים רבות, היה יועץ פרעה — כל הטובעים בים היו שכניו, ידידיו, חבריו לשעבר. גם אם הוא שמח על נס ההצלה, אי אפשר שלא יכאב לו על מות מכריו.
אז לשם מה מספרת לנו התורה שבשרו של יתרו נעשה חידודים חידודים? מלמדת אותנו התורה הלכה למעשה: יתרו זכה, והוא אבי הברכות שמברכים על מקום שנעשו בו ניסים לישראל. אומרת המשנה במסכת ברכות (פרק "הרואה"): "רוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ בּוֹ נִסִּים לְיִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ". שואלת הגמרא: מנין המקור לכך? עונה רבי יוחנן: "דְּאָמַר קְרָא, וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִתַּחַת יַד מִצְרַיִם" — יתרו הוא המקור! זכה יתרו לכתוב פרשה בתורה, לזכות לחוכמת אלוקים, "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם" — כי דווקא כשנעשה בשרו חידודים חידודים, בכל זאת ידע להגיד "ברוך ה'" מכל ליבו.
🕯️ שיר של דוד המלך, לא של נבוכדנצר
מסופר בגמרא במסכת סנהדרין על נבוכדנצר, שהיה קניבל ממש, אוכל מצלחות עשויות מעצמות. יום אחד, בעודו יושב, ראה את הצלחת שהוא אוכל ממנה מתפרקת מהעצמות, ומכה אותו על פניו — פתאום צלחות ומזלגות עפים מהמטבח, הכול מתפרק. מבוהל, קרא לדניאל: "מה קורה כאן?!" ענה לו דניאל: "עכשיו מתקיים חזון העצמות היבשות — יחזקאל מתנבא על תחיית המתים, וכל העצמות שאתה רואה עפות הן חלק מהתחייה". התרגש נבוכדנצר עד מאוד מחזון תחיית המתים, והתחיל לשיר לבורא עולם: "אֵל גִּבּוֹר לֵאלֹקִים יִמְלֹךְ". אמרה הגמרא שביקש נבוכדנצר לגנות שירת דוד — לשיר שירים יפים משל דוד המלך. בא מלאך וסטר אותו על פיו, ושתק.
שאל האדמו"ר מקוצק: הרי לכל אחד יש בחירה חופשית — גם לגוי! איך ייתכן שכשנבוכדנצר רוצה לשיר, באים ומשתיקים אותו? מבאר האדמו"ר מקוצק: לא כתוב "בא מלאך וסתם את פיו", אלא "וסטרו על פיו" — מכה, לא סתימה. משמעות הדבר: אין חוכמה לשיר כשרואים חזון תחיית המתים מול העיניים, כשהכול מרהיב ונפלא. הגדולה של דוד המלך הייתה במזמור "לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ" — כשהוא בורח, כשצר לו, כשהוא לא מבין למה — ואז הוא שר. דוד ידע לשיר גם כשכואב. אמר המלאך לנבוכדנצר, בסטירתו: "בוא נראה אותך ממשיך לשיר כשכואב לך" — וגוי אינו יודע כזה דבר, גוי ששמים לו סטירה, שותק.
וזהו יסוד גדול "של יהודי": לדעת לשיר גם כאשר נותנים לו מכה. וכפי שראינו, יתרו, אף שנעשה בשרו חידודים חידודים, ולמרות זאת בירך את ה' מכל ליבו, ואף הקריב קורבן ועשה סעודת הודיה — זכה לגודל עצום, ונקבע כאבי המקור לברכת "הרואה מקום שנעשו בו ניסים". השם יזכה גם אותנו לדעת לשיר ולהודות בכל מצב.
אומרת הגמרא במסכת סנהדרין: היה גנאי למשה רבנו ולכל עם ישראל שלא אמרו "ברוך" עד שבא יתרו ואמר "ברוך ה'". וקשה: הרי עם ישראל שרו שירה שלמה על הים, שירה כה נעלה עד שראו בה גילוי שכינה שלא ראו הנביאים — איך זה "גנאי" שלא אמרו "ברוך"?
מבאר יסוד עמוק: ברכה היא מלשון "ברך" — עניין של הכנעה, קניין שכלי, גם בלי הרגשת לב. לעומתה, שירה היא כשיש גילוי אור גלוי, שרואים הכול, ואז פורצת השמחה מהלב. עם ישראל אמרו שירה רק אחרי שראו את סוף הגאולה השלמה — שהמצרים מתו על שפת הים. אך "ברוך" — קניין שכלי בלבד, הודאה שכלית שיש להודות גם בלי ההתרגשות שבשירה — זאת עדיין לא אמרו. יתרו, לעומת זאת, כתוב "וַיִּחַדְּ" — נעשה בשרו חידודים, לא הרגיש התרגשות שמחה מיידית, שהרי היה קשה לו על טביעת המצרים — ובכל זאת ידע להודות בשכל, "ברוך ה'". וזהו בדיוק מה שביקשה הגמרא מעם ישראל: להגיד "ברוך" תמיד, גם לפני שמרגישים את מלוא השמחה של הדבר.
כותב חובת הלבבות בשער חשבון הנפש: אדם צריך להתחיל ולעשות מה שביכולתו, ואת מה שאינו יכול — שישאף אליו בליבו. ואם אדם עושה כפי יכולתו ושואף ביותר, פותח לו הקדוש ברוך הוא שערי ידיעה, מחזק את שכלו, ונותן לו מדרגות עליונות. מביא חובת הלבבות דוגמה: גם בחוכמות חול — מהנדס שלמד ועמל כפי יכולתו, זוכה לפעמים לרוח עליונה שנותנת לו הבנה כמו נבואה. וכן בעבודת ה': אדם שהולך תמיד בדרך של "ברוך" — מברך את ה' על החסדים אפילו כשלא תמיד מבין או מרגיש — מתרגל להגיד "ברוך", וה' פותח לו שערי דעת, עד שיזכה גם לשמחה אמיתית, לדבקות של הודיה שגוף ונשמה יחד משתתפים בה.
🕯️ ההודיה והשמחה הולכות שלובות זרוע
מספר הרב המחבר: נסעתי לקבר רחל, ובאוטובוס בדרך חזור שמעתי יהודי אומר לחברו: "אתה יודע שכאשר אדם מודה לה' הוא נהיה שמח? כתוב זה מפורש: 'מִזְמוֹר לְתוֹדָה, הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ... עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה' — ההודיה והשמחה הולכות שלובות זרוע, לא נפרדות זו מזו". התרגשתי לשמוע יהודי מדבר כך, ונודע לי שהוא כל היום עוסק בהודיה, בכל מקום מספר על מעלתה.
ואספר עוד: היה לי חבר, קצין משטרה. פעם ראיתי אצלו על השולחן ספר בשם "כיצד תרפא את חייך" — ספר על הדיכאון ההולך ומתפשט בעולם. הפתרון שהציע הספר: לקום בבוקר ולומר "תודה" לכל דבר — למיטה שישנת עליה, לשמיכה שחיממה אותך, לעגבנייה שאתה אוכל. אמרו לי שהספר נמכר באלפים, ומועיל להרבה אנשים. אך כמה אנחנו, יהודים, ברוכים שהובדלנו מן התועים: איננו אומרים "תודה" לדומם חסר דעת — אנחנו אומרים "תודה רבה" למלך מלכי המלכים, "בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה" — למי שבאמת ברא את העגבנייה, את המים, את החול, את השמש. הודיה למי שבאמת יצר הכול היא זו שמרפאת את החיים באמת.
ומצאתי, ברוך ה', שהיסוד הזה עצמו מרומז בפרשת השבוע. כשמשה מספר ליתרו את הכול, ויתרו "וַיִּחַדְּ" — מפרש רש"י כפשוטו: "וישמח יתרו", מלשון "חדי" בארמית שפירושה שמחה. הנה, מפורש: כשאדם מתמלא הודיה, הוא מתמלא שמחה. אך זו לא שמחה סתמית — אחרת הייתה כתובה המילה "וישמח" ותו לא. מדוע דווקא "ויחד"?
מבאר בעל הטורים: "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ" — יחד ליבו לקל, נעשה יהודי. כלומר, השמחה הזו לא הייתה שמחה רגילה — היא הייתה שמחה שאיחדה את יתרו עם בורא עולם, הפכה אותו כאיש אחד עם ריבונו של עולם. וכפי שכותב המהר"ל, שרבי עקיבא "יצא נשמתו באחד" — לא במילה "אחד" יצאה נשמתו, אלא שייחד את ליבו לקדוש ברוך הוא באחדות שלמה. כך אצל יתרו: השמחה שנבעה מהודייתו איחדה אותו עם בורא עולם, ועשתה אותו יהודי. וזהו שכותב רש"י במסכת סוטה, על "מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ": "שֶׁנָּתַתָּ בְּלִבֵּנוּ לִהְיוֹת מוֹדִים לְךָ" — או "דְּבוּקִים בָּךְ". כשאדם מודה לבורא עולם, הוא נעשה דבוק בו, אחד עמו. ההודיה משמחת את האדם ומאחדת אותו עם בורא עולם — זו תכלית הבריאה כולה, שהאדם ידבק בה' ויהיה אחד עמו, וכך יחזיר גם את העולם כולו לאחדות.